שכבות שכבות תוריד,
אכן ישרוף.
קלף רטיה מעל הלב הפצוע.
קלף-קלף קשקשי השקט הקפוא
שידעת היטב לגדל,
בשקט השתרגו על פני העור,
על פני האור של קרני שמש החודרים
מבעד לוילון וריח ממטרות משקה.
הסר-הסר מעל עינייך
דמעות שהתגבשו לכדי מלח,
צא מקפאון הגוש, בגרון.
ניצב אתה עומד, אך לא זקוף.
שרידי מוגלה מחה,
מחה ביד חלוצית.
חלוץ עצמך מעצמך.
בקש להיות גיבור
הנושא עצמו מבעד לעצמו.
התביט? התעז?
פשוט להתבונן בעומק החיים
והניח להם להיות.
היופי, ממתין להתגלות.

אני נשבר סוף סוף לרסיסיי
נשבר לשבריי היפים והקרועים
הכל הרי נשבר בסוף
הרי נשבר הסוף לכל.
הרי שבר מעיד שהיה פעם כל,
שהיה פעם כלי,
והייתי כלי זכוכית יפה.
כלי נאה זכוכית קריסטל עדין שקוף שזוף רדוף
אידיאולוגיה,
רדוף נשמות צדיקות וזכות,
רדוף מאה ואחת נסיונות.
להיות מלאך שרף,
אך מה נותר אחרי שהכל נשרף?
ריח נוצות שרופות וחור שחור בלב,
תהום שאין לי מושג איך היא תתרפא.
יותר מידי זמן רחוק מליבי,
מסתיר,
מוסתר,
נזהר,
נשמר רחוק מיצרי, מיוצרי,
מממלכתי.

אני מסכים בדמי לחתום הסכם חדש.
בדמי אחיי הופר הקודם, בצרחת נשים נקרע.
גם חוזה שנחתם בראשית בריאתי, בדם טבורי נכרת,
נשרף כנייר יחד עם הכל.
מילותיו הריקות פזורות על גבי כבישים חסרי שם –
"אמון" מרוסק ומרוח על האספלט.
"טוב האדם" מפוזר על הדשא,
ממטרות הקיבוץ עוד משקות אותו במרץ, אולי יתקמפסט מהר יותר.
"מוסר" נחטף באלימות על טנדרים מלאי צהלות דם וטרף.
מוכה מכל צדדיו עד שלא ניתן להכירו מרוב דם ושברים.
אך אני מסכים בדמי לחתום חוזה חדש.
אני לא אעצום יותר את עיני, לעולם. גם כאשר אשן ואקדח דרוך תחתיי,
עיני תשארנה פקוחות.
ואת, מציאות עגומה שלי, מצדך…

פסול לך שתי לוחות אבנים,
פסול לך את תורתך
כפסלו של דוד
כמאמרו של מיכאלנג'לו –
"ראיתי את המלאך בתוך השיש וגילפתי אותו לחופשי"
אתה הרי נחבא בתוך עצמך.
ובעיקר יש להסיר גושי אבן מעל החזה
להנחית מכות אזמל בכדי לגלות את אזור הרקות.
ולסיום היצירה
שבור הלוחות אשר פיסלת,
שבור פסיליי ידייך,
תבנית תבונתך.
כי זה חלק בלתי נפרד מהיצירה –
רק לב שבור הוא יצירת אומנות אמיתית
או כנפי מלאך מרוסקות.
על אף שמלאך השיש המפוסל
מרשים
ואלוהי
הוא לעולם לא יעוף.

נִרְפֵּה אֲנִי בֵּעֲבוֹדָתְךָ.
מְקַצֵּץ בַּגַּן שֶׁנָּטַעְנוּ יַחַד,
אַתָּה וַאֲנִי.
בִּדְמָעוֹת מְשֻׁתָּפוֹת.
מְדֻלְדָּל מֵרוּחַ שֶׁפַּעַם נָשַׁפְתָּ בִּי,
פָּרַשְׁתָּ אוֹתִי כִּמְפָרֵשׁ שׁוֹעֵט בְּיָם הַסַּעַר.
גַּם כְּשֶׁהַטְבָּעַת סְפִינָתִי, הָיִיתִי נִלְחָם בְּחֵרוּף נֶפֶשׁ לִנְשֹׁם אֲוִיר.
עַכְשָׁיו לֹא נֶפֶשׁ, וְלֹא חֵרוּף,
שָׂדֶה שָׂרוּף.

כָּל רְצוֹנִי הוּא לְלַקֵּט כַּמָּה זִרְעוֹנִים פְּלִיטֵי שְׂרֵיפָה,
לְהַשְׁבִּיעַ בֶּטֶן רְעֵבָה, תְּאֵבָה.
וְשֶׁלֹּא תַּבִּיט בִּי כָּךְ בְּבֹשְׁתִּי,
מְחַטֵּט בִּמְקוֹרִי בְּעֲפַר חַיַּי.
לֹא רוֹצֶה לָשׁוּב, לְצַעֲרִי.
כְּווִיּוֹת עַל לוּחַ לִבִּי, מְאַהַבַתְּךַ.
שְׂרִיטוֹת מִמִּצְווֹתֶיךָ.
תּוֹלָעֵי יֵאושׁ אֲנִי אוֹכֵל בְּבִרְכוֹת שָׁווא מְמֻלְמָלוֹת בַּחֲצִי פּה
מָלֵא מְזוֹנוֹת.
מָלֵא בְּהַכֹּל.
לְוַואי וְיִהְיֶה מָלֵא בִּדְבָרֶיךָ.

אם האמת היא אחת
אז לפני אחד, מה אתה סופר?
כי בטרם נאצלה המילה – הכוח כבר נכח.
לא כוח, מהות… איכות, נוכחות.
מילה לא תתאר אף לא קמצוץ,
אמנם היא שער אל הדבר,
אך בממלכתו היא לא תדרוך מעולם.
רק תביט המילה אל החוצב אותה באור
ותשתדל להיות נקיה, ברורה, צלולה, אמיתית.
אך היא לעולם לא תהיה האמת עצמה.
כי לפני אחד, מה אתה סופר?*

*(ספר יצירה)