בהגדה של פסח כתוב:

"מִתְּחִלָּה עובְדֵי עֲבודָה־זָרָה הָיוּ אֲבותֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקום לַעֲבדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיאמֶר יְהושֻעַ אֶל כָּל הָעָם, כּה אָמַר ה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבותֵיכֶם מֵעולָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחור, וַיַּעַבְדוּ אֱלוֹהִים אֲחֵרִים, וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר".

מדהים לחשוב על כך שאבי האומה גדל לתוך מציאות אמונית של עבודה־זרה, ודווקא ממקום אמוני זה התפתחה האומה. אבל האמת היא שדווקא בגלל זה אברהם הוא אבי האומה, הוא ולא אחר. תמיד יש משהו מעורר השראה וחיבה מיוחדת לאברהם אבינו. הפשטות, התמימות ומסירות־הנפש חסרת הפשרות שהייתה לו, מוצאת מקום בלב של כל אחד מישראל ובכלל. בפנייתו של ה' אל אברהם:[1] "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים", טמונה מהותו של אברהם – שהיא תמימות, תמימות מלשון שלמוּת.

"אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם",[2] שלם היה אברהם, אחד בדעתו, אחד בליבו. כשה' מבקש משהו מאברהם אין היסוס, אין פשרות, לא רק בקיום דבר ה' אין פשרות, אלא גם בעצם ההתמודדות. אפשר לחשוב שמרוב תמימותו, צדקותו וגדלותו, לא היה לו קושי או התמודדות; אבל זה פספוס של העיקר בדמותו של אברהם אבינו, שמה שמיוחד בו והזכות האמיתית שבגללה זכה להיות אבינו, הוא שאף־על־פי שהיה לו כל־כך קשה עדיין היה תמים. ופה הדיוק: הזכות היא לא מפני שלמרות הקשיים הצליח לעמוד במשימה, אלא למרות הכל ואף מפני, נשאר תמים – "אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם", אחד מפני שלא שיקר לעצמו, אחד בפנימיותו וחיצוניותו, אחד דווקא בגלל "עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ"[3] בזמן ההליכה לעקידה. אחד לא בגלל שבפנים לא היה לו שום כאב כשהלך לעקוד את יצחק, אלא דווקא בגלל שחש כאב בעודו שמח על עשיית דבר ה'. מפני שאם לא היה לו כאב, היה חוטא לה' בנפשו, היה חוטא לאמת האלוהית של אהבת אב לבן, אהבה נפשית פשוטה, וכבר לא היה עובד את ה' בכל נפשו ומאודו. אבל מפני שבתמימותו הפשוטה לא סתר הכאב הפנימי והעין הבוכה את ההליכה לעשות את דבר ה' ואת השמחה שבכך, היה אחד. זה הדבר שאנו הכי צריכים לקחת מאברהם אבינו – מסירות־נפש מתוך תמימות. למסור את הנפש לה', לא רק את השמחה והרצון לעשות את דבר ה', אלא גם את הכאב וההתמודדות שיש לנו עם כך. לא נסתיר אותה ממנו, כי הוא רוצה אותנו תמימים ואמיתיים.

קשה לנו אבא, קשה לנו לפעמים לעשות את רצונך, אנו מוסרים את הקושי הזה אליך, לא דוחקים אותו, לא מסתירים אותו מעצמנו, נותנים אנו אותו לך ומניחים את הקושי והכאב הזה בכנות ובתמימות על מזבח עבודת ה'. יש לנו יצר, "זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ".[4] חפצים אנחנו לעשות את רצונך ולהיות טובים, אך קשה לנו לפעמים, זכנו לדבוק במידתו של אברהם אבינו עליו־השלום, לשמור על תמימותנו ומסירות־נפשנו אליך גם כשקשה, ולהיות אחד.

[1] בראשית יז, א
[2] יחזקאל לג, כד
[3] מתוך הפיוט 'עוקד והנעקד' לר"י אבן עבאס
[4] תהלים קג, יד