ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו.
חטאנו עם אבותינו. חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת "אייכה" ("ויקרא ה' א-להים אל האדם ויאמר לו איכה"), מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו (הוא נגרר למלא את רצונו של הנחש, במקום את רצונו שלו)
.בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב.
חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו [הארץ נצטוותה להוציא "עץ פרי" שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא הוציאה "עץ עושה פרי", ולא העץ פרי. ומבאר הרב קוק את עומק המשל- שטבע העולם להסתכל ולהחשיב רק את התוצאות הסופיות, ולהתעלם מהמתיקות והחשיבות של הדרך]., נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות.
קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונית [רש"י בראשית א/ טז עפ הגמרא חולין ס' שהמאורות נבראו שוים, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד].
וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל.
באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח , וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה.
רוח אפינו משיח ה' איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ה' א-להינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלהי נכר, וידעתם כי אני ה' א-להיכם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-להים, אני ה'.
