"כל העניינים – גשרים, כל הדברים – גשרים, ענף אל ענף וכנף אל כנף – קשרים ובכל יש אשנב להציץ ובכל יש שערים."
אורי צבי גרינברג (אצ"ג) 1896 – 1981 היה מגדולי המשוררים האקספרסיוניסטים בשירה העברית בכל הזמנים. חתן פרס ישראל לספרות יפה, ופרס ביאליק לספרות יפה.
הוא גדל בגליציה, לעתיד פולין, וכתב שירים ביידיש ועברית. היה בן של אדמו"ר ויועד למעשה להיות ממשיכו. הוא התגייס לצבא האוסטרו הונגרי במלחמת העולם הראשונה ובא עבר שינוי מהותי,
הוא כתב רבות על השואה, בקובץ "רחובות הנהר" בעיקר ובקבצים נוספים. בנוסף חש עצמו מעין נביא אשר מלבד חזיונותיו על יהודים הנשרפים ונחנקים באלפיהם, עוד בשנות העשרים, גם הוכיח ודרש מהעם להיות עם עברי מלא גבורה ותוקף, לממש את תפקידו החומרי והרוחני.
במפגשים ניגע בכאב, הפרטי, הלאומי, ניגע בתשוקות הלאומיות, הפרטיות, נראה איך הכוחות הללו מזינים אלו את אלו, מאפשרים אלו את אלו. נקרא כמה שירים, קטעי יומן וזעקות נבואיות, ומתוכם נקבל השראה לצורה שבה אנו, כל אחד ואחת מאיתנו, יכולים לקחת את הכאב למקום של גדילה ויצירה.
"אין יפה בעולם משירים, וכל שיר יש לו זמן משלו שבשבילו הוא בא לעולם. כל אחד רואה שהשמים כחולים – אבל חשוב באילו מילים מבטאים את זה. ולא רק המילים כמילים – אלא צירוף האותיות שלהן. המילים בשיר יוצרות את הניגון, וזה מנגן."
"סוגרים את העיניים ופותחים, סוגרים ופותחים, ופעם אחת סוגרים, ולא פותחים עוד." "מעבר למכאוב אין מכאיב עוד."
"משונה הדבר, בכל מה שאני כותב, אין מהייאוש, זה לגמרי אחרת מאיך שאני מדבר. נפשי סולדת מכל אופטימיות, אבל בכתב – אינני יודע מדוע זה יוצא אחרת."
"דורות השקועים בבשרם ודמם הכאוב בכמה קרקעות בעולם מצווים לנכד: עלה ובטאנו, האדם החי!"
את משל ונמשל
את גם זאת וגם זה
את שחרית אדירים
ואת ליל העולם ובו סנה
את נשיות את גברות
את לביא ולביאה
את באר, את מדבר
את שד אם ואשכול
את גם ליל כלולות
וגם ליל נשיה
את שמחת בראשית
שבסופה בכיה
את משל ונמשל
את גם זאת וגם זה
את שחרית אדירים
ואת ליל העולם ובו סנה
את יום הוד הכתרה
ואת יום הכניעה
את ים הערגה
שבו אין אוניה
וסוף כל שליט
בך טובע טביעה
את זעקה
שאין בסופה דומיה
את האושר בקול
אף הדמע בבית הבליעה
את עד- אין -להשיג -כשמים
והנך גויה
את מה שנאמר
ומה שיאמר עוד משורר אלוהי..
את לבלוב המראות
את לבלוב המראות שאחריו אין בליאה
ורק זה שאהב אהבה עד תכלית
שאהב עד תכלית אטום שבגוף
יודע נכון מה אבד לי בזמן
מה אבד לי בזמן-בך ,ציון! ציון!
ואשר לא אהב-כה דבר מימיו
לא יעצב בך ציון והוא לא יאוכזב
כי לא יחפש בחייו מה שאין
מה שאין בחייו והיה – בך!
וְאֵיךְ תֹּאמַר לְאֵין סוֹף – גְּדַל!לַפָּשׁוּט לְהִתְפַּשֵּׁט.לַטֶּבַע לִהְיוֹת חַי.רַק הָסֵר אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵרהַנַּח לָרָעַשׁ בִּמְקוֹמוֹ.וַדַּאי יִזְרֹם הָאֱלֹהִים בְּגוּפְךָ,כְּשֶׁתַּרְפֶּה אֲחִיזָתְךָ בּוֹ.וְאַף לֹא לִבְּךָ הֶעָמוּס,וְאֶבֶן
ממרכז בטני יוצא השיר, דחוס ומרוכז. דרוך. אל מעגל הדור המהופנט מעצמו, מתערטל מקיומו מתעגל בריקודו – בנסיונו להיות חופשי, עושה קולות של נהר זורם,
רצית לומר לך, בני אהובי שניסיתי באמת להיות שרציתי כל כך להיות אמיתי לא פסל אחד האבות רציתי לכתוב לך שאני מצטער על דמעותייך שלשווא
בְּצַד אַסְפַלְט עֲטוּרַת צַלָּקוֹת רָאִיתִי אוֹתָהּ מְפַרְפֶּרֶת כָּנָף אַחַת שְׁמוּטָה לָרִצְפָּה כָּנָף שְׁנִיָּה מוּאֶרֶת זָכַרְתִּי אוֹתָהּ אַחֶרֶת הַרְבֵּה יוֹתֵר זַכָּה בְּרֶקַע תְּכוֹל שָׁמַיִם צְעִירִים תַּחְתֶּיהָ
