צהר תעשה לתיבה

צהר תעשה לתיבה: את המילה, התיבה, תפתח במבטך, תעשה חלון לראות אשר מבעד, את הרוח אותה המילה נושאת.
וכך הצדקת ימימה אביטל אמרה באחד משעוריה:

"…זה כמו לתת למילה הכתובה להיפתח ולגלות את מה שיש בתוכה. 'וצוהר תעשה לתיבה' תיבה זו מילה. וצוהר-להאיר אותה, לגלות את האור שיש בתוכה."

אנו נדרשים לראות אל מעבר לנוכח לפנינו. השורש מתגלה בענפיו.
בכל יום אומרים שיר של אותו יום, שיר שהיו הלווים שרים בבית המקדש. ראשון בשבת, שני בשבת, כל הימים הם בחינות של שבת. האור של שבת פרוש על פני כל השבוע. לפי המקובלים, מסופו של יום שלישי זורח האור של השבת המתקרבת, ובמוצאי שבת הוא מתחיל להמשך חזרה עד יום שלישי הבא.
למעשה כל מה שקיים זו שבת, ואנו חיים בבחינות שונות של הסתר מאותה שבת תמידית הקיימת.
גם השנה השביעית קיימת תמיד. האדמה לא באמת זקוקה לנו, רק מצד הקללה אנו נדרשים לעבד אותה כך. הקללה היא ההסתר, ההסתר של גן העדן בו אנו נמצאים, של שבת הארץ, האלף השביעי.
שנת השמיטה היא הצצה אל העולם העליון של האלף השביעי, כמו השבת שגם היא הצצה אל אותו עולם. עולם בו הכל מוכן לנו, אין בו צורך לעבוד, לעמול, לתקן, הכל התעלות מתמדת של חיים. של קדושה בתוך הטבע, מעל הטבע, היא הטבע. עולם שמתגלה בו שהכל קדוש.
הטבע אין בו קללה, רק צעיפים על מבטנו, וילונות בתודעתנו. ויש רגעים בהם התודעה מרצדת לרגע לעולם אחר.