קטגוריה: שירה

ממרכז בטני יוצא השיר, דחוס ומרוכז. דרוך. אל מעגל הדור המהופנט מעצמו, מתערטל מקיומו מתעגל בריקודו – בנסיונו להיות חופשי, עושה קולות של נהר זורם,

רצית לומר לך, בני אהובי שניסיתי באמת להיות שרציתי כל כך להיות אמיתי לא פסל אחד האבות רציתי לכתוב לך שאני מצטער על דמעותייך שלשווא

בְּצַד אַסְפַלְט עֲטוּרַת צַלָּקוֹת רָאִיתִי אוֹתָהּ מְפַרְפֶּרֶת כָּנָף אַחַת שְׁמוּטָה לָרִצְפָּה כָּנָף שְׁנִיָּה מוּאֶרֶת זָכַרְתִּי אוֹתָהּ אַחֶרֶת הַרְבֵּה יוֹתֵר זַכָּה בְּרֶקַע תְּכוֹל שָׁמַיִם צְעִירִים תַּחְתֶּיהָ

מחר, מחר, מחר אתחיל לסדר את חיי, מחר אתחיל לכתוב, מחר אתחיל לעשות כושר. היום עוד העבודה רבה לא הספקתי להתיש את עצמי מספיק. מחר,

Indeed?Egypt never ruled my soul.Even when my body was enslaved, under the weight of soil and stoneI was free to myself.All my work in mud,Burning

הַכֹּל מִתְפָּרֵק לִי. הַיָּד מִתְפָּרֶקֶת עַל לֶחִי קְטַנָּה, הַתְּפִלִּין מִתְפָּרְקוֹת לִי בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה, הַתַּחֲנוּן מִתְפָּרֵק לִי בַּפֶּה לְמִלִּים חַסְרוֹת מַשְׁמָעוּת. הַמַּשְׁמָעוּת מְפֹרֶקֶת זֶה מִכְּבָר, אֵיבָרֶיהָ

דגל שָׁמוּט תחת גשר, בו רומסות כלי מלחמה יומיומיות את שטף האור המִזְדַרֵחֲ על אדמת גופי.
דגל זרוק כשִמלה מוכתמת, שסועה בטופרי בהמה-אדם היונקת, זוללת, סוֹבֶאת מִשְּׁבָבִי אור נוטף על דגל.
דגל שדמעות רבבות אחיי ספוגים בו מאלף דורות של כמיהה לארץ-אגדה, ארץ מטאפורה, ארץ של תפילה.
הגשר קיים, הארץ גם.